<h1>חדושי הרא"ה — קידושין</h1>
<h2>דף כז.</h2>
[קידושין ב' ע"א] בפרוטה. כתבו התוספות תימא דלא הוי ליה כו' עד נטעה לומר וכו'. ואיכא למידק מעיקרא כשהקשו דלימא בשוה פרוטה מאי סברי, ולבסוף כשתרצו שבא לפרש באיזו כסף מאי סברי דפשיטא דבא לפרש באיזה כסף, ועוד דכתבו ולפי שלא נטעה הא ודאי כן הוא ומעיקרא הכי הוה ומאי (בהא) [בעא] לאשמועינן. ותו איכא למידק מאי הקשו ואם תאמר ומנא לן דשוה כסף ככסף דהא לקמן וכו', אמאי הוצרכו התוספות לתרץ דיליף מעבד עברי ואתיא במה הצד כמו שנפרש, אמאי לא תרצו דלעולם דשוה כסף הרי הוא בכלל כסף, והא דאצטריך ישיב לרבות שוה כסף ככסף בעבד ובנזיקין, היינו משום דבעבד הוה אמינא דכיון דהוא גרם לו להמכר דדוקא כסף ולא שוה כסף, ובנזיקין הוה אמינא דכיון שהחמירה התורה עליו לענין מיטב כסף נמי דוקא ולא שוה כסף, ובפדיון הבן והקדש איצטריך כלל ופרט להוציא קרקעות ושטרות כדכתבו התוספות בסמוך וכל לעולם דלענין אשה וערכין שוה כסף ככסף. ונראה לי דמעקרא כשהקשו התוספות הוו סברי דשוה פרוטה דקתני במתניתין הוי פרוטה דכסף, והכי קאמר כסף האמור בתורה הוי פרוטה או שוה פרוטה דגם שוה פרוטה הוי בכלל כסף, ולהכי הוה קשה וליתני שוה פרוטה כלומר שיפרש באיזה כסף ויאמר בשוה פרוטה, ותרצו דדוקא פרוטה הוי פירושא דכסף אבל שוה פרוטה אינו בכלל כסף האמור בתורה אלא דהכא הוי שאף על פי שאינו בכלל כסף הרי הוא ככסף, וכי תימא אי אמרת בשלמא מעיקרא דהוה קא סלקא דעתך דהוי פירושא דכסף משום הכי מהניא, אלא השתא דקא אמרת דלא פרושי קא מפרש כסף אלא (דיהא) [דינא] הכי אמאי איצטריך למתנייה, ותרצו שלפי שלא נטעה וכ' אבל לעולם דלאו בכלל כסף הוא אלא דדינא הכי הוא דשוה פרוטה הכא הוא כסף והשתא קשה ומנא לן האי סברא, דבשלמא אי הוו בכלל כסף היינו אומרים (שמא) [שמה] שאצטריך לגבי עבד ונזקין היינו משום שהוא גרם או משום שהחמירה התורה לענין מיטב, אבל השתא ליכא למימר הכי דבסברא מנא ליה שיהיה שוה כסף ככסף מאחר שאינו נכנס בכסף, דהא גבי עבד לקמן איצטריך ישיב לומר וגם דהתם איכא טעמא מכל מקום הכא מנא לן, והשתא אתי שפיר דליכא לשנויי דהא באשה שוה כסף הכא הוא בכלל כסף והתם עבד ונזיקין הוי טעמא משום שהוא גרם כו' דהא (בפרוש') [בפרוטה] דמתניתין ליכא למימר הכי דאם כן לימא שוה פרוטה, אלא ודאי דמאי דקאמר בשוה פרוטה רצה לומר דדינא התם הוא ואם כן מנא לן.
ותו כתבו התוספות ויש לומר דילפינן מעבד עברי כו'. אין להקשות דאיכא למפרך מה לעבד שכן גרם, דהא נזיקין תוכיח וכי פרכת מה לנזיקין (ד)אמינא עבד יוכיח ואתיא במה הצד, ומאי דאיכא למימר היכא דילפינן מעבד עברי מקנינו או מיציאתו דהא ישיב ביציאתו הוא דכתיב אבל קנינא מנא לן, וכי תימא דילפינן קנינא מיציאתו אם כן אמאי לא ילף נזיקין מקנינא, וליכא למפרך מה לעבד דין הוא שנקל עליו כדי שלא יטמע, דאדרבא משום הכי הוה לן למימר שלא יהיה קנינא בשוה כסף כדי שלא יטמע בין הגוים ואפילו [הכי] הוי בשוה כסף וכל שכן נזיקין, והאי פירכא דשלא יטמע לבין הגוים לא שייך אלא ביציאה והתם אמרה התוספות, אלא ודאי דתנינא לן דשוה כסף ככסף ואם כן אי קנין העבד עצמו לית לן דשוה [כסף] ככסף היכי יליף קנין האשה.
ויש מפרשים דכי היכי דבעינן למילף קנין דאשה מעבד, קנין דעבד גם כן יליף מיציאתו ואף על פי שלא הזכירוהו וזהו דוחק. ונראה לי דודאי דהואיל ובגרעון כסף דעבד שוה כסף ככסף, הוא הדין בקנינא דהא כתיב ישיב גאולתו מכסף מקנתו, ואפילו הכי איכא למפרך דדין הוא שנקל לומר דשוה כסף ככסף כדי שלא יטמע, רצה לומר שאם לא היה נקנה בשוה כסף גם כשהיה יוצא לא היה יוצא בשוה כסף דלפי קנינו הוא משיב ויוצא, דהא כתיב ישיב מכסף כלומר אותו הדבר אשר נקנה בו ישיב, ואם נקנה בכסף ולא בשוה כסף הכי הוה יציאתו. ותו איכא למידק אי יליף מעבד עברי נילף גם כן כסף ומאי איצטריך גזירה שוה דקיחה קיחה, ונימא הכי מה מצינו בעבד שמועיל בו שטר ומועיל בו כסף ושוה כסף אף אשה שמועיל בה שטר יועיל בה כסף ושוה כסף, וכי תימא דאיכא למפרך כדפריך לקמן מה לאמה העבריה שכן יוצאה בכסף, אם כן השתא נמי איכא למפרך מה לעבד דין הוא שיקנה בשוה כסף שכן יוצא בשוה כסף, וכי תימא נזיקין יוכיח, אם כן נילף כסף ומאי פריך בבריתא דליכא הצד השוה, דבשלמא לעיל איכא כסף א"א השתא דבעי למילף כסף ליכא הצד השוה. ותו איכא למידק דנימא דאשה לא מתקדשת בקרקע אלא כשהיה מיטב ונילף מנזיקין דליכא למפרך מידי. ויש לומר דליכא למילף מינה דנימא דעבד עברי יוכיח שנקנה בכסף ובשוה כסף ואין בו דין מיטב. תו איכא למידק במאי דכתבו והא דאיצטריך קרא לפדיון הבן והקדש וכו' ולישתוק מעבד ונזיקין ונילף כלהו מפדיון והקדש. ויש לומר דהוה יליף מהתם מיעוט קרקעות דדיו לבא מן הדין להיות כנדון, ומכל מקום קשה דהשתא דכתוב פדיון ועבד ולא כתיב אשה מה ראית דיליף מעבד נילף מפדיון ואימא דאין אשה נקנית בקרקעות. ויש אומרים דלא ילפינן מפדיון משום דהוו הקדש ופדיון ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין, ולא נהירא.
